(א) כדי שתפסוק בטהרה – בין השמשות.

(ב) רק שחרית כו׳ – היינו מיום ב׳ מראייתה ואילך כדלקמן ס״ב.

(ג) מאחר דהקהל כבר עשו כו׳ – אע״פ שעדיין היא לא התפללה ערבית. ת״ה שם.

(ד) אפילו עשו הקהל שבת – כי ההיא תוספת לא שייך לענין נדה וצריך כ״ד שעות וכן איתא בפרק נערה (דף מ״ז ע״א) בתוספות ד״ה דמסר לה בשבתות ויום טוב וכן יש ראיה מספירת עומר דלא חשבינן ללילה אפילו בע״ש דתוספת שבת דאורייתא וכן מאכיל׳ מצה ופסח וסוכה עכ״ל האגור בשם מהרי״ל משמע מדבריו ומכל הלין ראיות דאע״פ שהתפללה היא ג״כ ועשתה שבת מותר (וכן דעת אחד מהגדולים בתשובה שהביא הת״ה שם דאפילו התפללה היא ערבית מותר עי״ש בת״ה) ולפי זה מה שכ׳ הרב דאפי׳ עשו הקהל שבת ה״ק אפילו עשו הקהל גם כן שבת וגם היא והגאון אמ״ו ז״ל לא כתב כן בתשובה אלא כתב דלהרב אם התפללה היא ערבית אין להקל אפי׳ דיעבד כדלקמן ס״ס שע״ה וע״ש (וכ״נ דעת מהרש״ל בתשובה סימן ע״ב שהבאתי לקמן ס״ק י״ט) ש״מ מבואר מהאגור שהבאתי דאף להמקילים היינו עד כ״ד שעות וא״כ כשהיום גדול כל כך חשבינן יום ולילה שוים וכמש״ל סי׳ קפ״ד ס״ק ז׳ אבל בתר הכי לכ״ע אסור.

(ה) ומקצת נשים כו׳ תוך ימי ספירתה כו׳ – כתב הב״ח משמע מדבריו דוקא תוך ימי ספירתה אבל בתחילת ספירתה אם ראתה דם אחר ברכו אע״פ שעוד היום גדול אינה מפסקת בטהרה היום אלא ביום המחרת וליתא אלא אף בתחלת ספירתה מפסקת בטהרה אפילו אם ראתה דם סמוך לערב כו׳ ולפעד״נ דגם להרב אפי׳ אם ראתה דם סמוך לערב מפסקת (אחר) [קודם] ברכו בתחילת ספירתה וה״ק אפי׳ פסקה קודם ברכו לא אמרינן כיון דפסקה קודם ברכו א״כ חשיב אחר ברכו לדידה לילה אלא אם נתקלקלה אח״כ מפסקת אפילו לאחר ברכו והיינו שכתב הרב ובדיעבד אין לחוש ואם היא רואה דם עד סמוך לערב פשיטא דאין דיעבד גדול מזה ומתחלת להפסיק אחר ברכו ומה שכתב ונוהגים לכתחלה ליזהר היינו היכא דאפשר כגון שאינה רואה דם קודם ברכו וק״ל.

(ו) רק יום א׳ – ומעיינה פתוח וכתוב בספר מעדני מלך דף ש׳ ע״א וז״ל וא״ת ולדידן מאי נ״מ הא אפילו אשה שרואה כתם נוהגין שצריכה להמתין ה׳ ימים עם יום שראתה בו ואחר כך תפסוק ותספור ז׳ נקיים כדלקמן סי״א) ונ״ל דנ״מ להיכא דחזרה וראתה בתוך ימי הספירה דכיון שלא ראתה רק יום א׳ בימי הספירה בדיקת שחרית לא מהני אפילו בדיעבד אבל לא ראתה רק כתם אפשר להקל בין בימי הספירה בין בתחילה ע״כ.

(ז) ומנהג כשר הוא כו׳ – וע״ל סי׳ קצ״ט ס״ק י״ב מדין לבישת לבנים בשבת ויו״ט וט״ב ואבילות ויוה״כ.

(ח) אלא פעם אחת – תוך הז׳ נקיים מלבד הבדיק׳ דהפסק טהרה דלעיל סעיף א׳.

(ט) בדקה עצמה כו׳ – וה״ה אם ראתה ולא בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ובדקה לאחר ג׳ או ד׳ ימים ומצאה טהורה ה״ה בחזקת טמאה עד שפסקה בטהרה כדאיתא בטור ורשב״א ופוסקים.

(י) ולקבוע להן וסתות כו׳ – ע״ל סי׳ קפ״ט מקביעות הוסתות.

(יא) האשה שמרבה כו׳ – וע״ל סימן קפ״ד ס״ק ד׳.

(יב) אפי׳ בסוף יום הז׳ כו׳ – וה״ה ביום הח׳ דלעולם צריכה לישב ז׳ נקיים סמוך לטבילתה וזה פשוט.

(יג) י״א דבג׳ כו׳ – ז״ל ד״מ במרדכי אם סופרת תוך ז׳ ימים נקיים מסתברא מג׳ ימים ואילך הכתמים טהורים אם יש לתלות במכה או בחבורה או בצפור ואינה אוסרת אבל צריכה לידע בודאי שפסק דם המקור לגמרי לכך צריך שיהא ג׳ ימים הראשונים של ספירת נקיים טהורים לגמרי (ובמרדכי שם איתא מסה״ת קצרתי) עכ״ל וכן הוא בהגמ״י פ״ט מהא״ב ונ״ל דהא דלא תלינן במכה בשלשה ימים הראשונים דוקא במכה שאינה ידוע שמוציאה דם דתלינן בה שאר כתם כדלעיל סי׳ קפ״ז (ס״ה) וכ״מ מלשון המרדכי דע״ז קאי אבל במכה שידוע שמוציא׳ דם נ״ל דתלינן בה אף בג׳ ימים הראשוני׳ דהא אפי׳ רואה ממש תלינן לעיל סי׳ קפ״ז במכה שמוציאה דם כ״ש כתמים דרבנן וא״ל דשאני ברואה ממש דהוא תחלת ראיה ולכך תלינן במכה ואמרי׳ דמעיינה סתום עדיין ולא ראתה אבל תוך ספירתה שמעיינה פתוח כבר לא תלינן במכה כלל זה אינו דהרי כתבתי לעיל סימן קפ״ז דיש סוברים בשעת וסתה תלינן במכה הואיל ווסתות דרבנן אם כן כתמים נמי שהן מדרבנן תלינן במכה ואפילו למאן דמחמיר בשעת וסתה היינו הואיל ואיכא למאן דאמר וסתות דאורייתא אבל כתמים שהן דרבנן לכ״ע תלינן במכה שידוע שמוציאה דם כנ״ל לצדד להקל משום דלא חילקו שאר הפוסקים בין כתם שרואה בימי הספירה לשאר כתם אם כן משמע דס״ל דאפי׳ תוך ג׳ ימים תלינן כתם בכל מקום שיש לתלות וכ״כ לעיל סימן ק״צ (סמ״א) בשם ב״י בשם רשב״א דתלינן כתם אף בימי ספירתה ואפשר דסה״ת והמרדכי לא החמירו אלא לחומרא בעלמא דהרי כתב בת״ה סימן רמ״ט טעמא דלא תלינן בג׳ ימים הראשונים הואיל ואפשר ליזהר כו׳ ואם היה אסור מדינא לא שייך לחלק משום שאפשר ליזהר אלא ודאי לא החמירו אלא משום שאפשר ליזהר אבל במקום דאי אפשר ליזהר אין להחמיר ולכן התיר בכתם בפחות מכגריס ועוד שתלינן בכינה כן נ״ל דאין להחמיר במכה שידוע שמוציאה דם עכ״ל ד״מ וכל דבריו צל״ע מה שכתב ונראה לי דלא תלינן כו׳ וכ״מ לשון המרדכי כו׳ אדרבה פשט דברי המרדכי דמסתים סתים לה משמע דבכל מכה איירי ועוד דהא אפילו בנתעסקה בדם צפור לא תלינן בה אע״פ שיש דם לפנינו כל שכן במכה שמוציאה דם ולהרב צריך לחלק דשאני דם צפור שהוא ממקום אחר מה שאין כן מכה שבגופה שאי אפשר ליזהר וזה אינו משמע ועוד דהא הם דברי סה״ת והג״מ ופשטן של דברי סה״ת והג״מ משמע דאפילו ממכה שידוע שמוציאה דם לא תלינן דכתבו אם יש לה מכה באותו מקום תולה בה כתמה אפילו אינה יודעת אם היא מוציאה דם או לאו כו׳ ואם סופרת ז׳ נקיים כו׳ לכך צריכה שיהיו שלשה ימים הראשונים של ספירה נקיים לגמרי עכ״ל ומדכתבו ברישא אפי׳ אינה יודעת שמכתה מוציאה דם משמע דכל שכן כשיודעת ואם כן כיון דרישא בכל גווני סיפא נמי בכל גווני מיירי ועוד מדתלו הפוסקים טעמא שצריכה שתדע בודאי שפסק דם המקור משמע דבג׳ ימים הראשונים שאינה יודעת בודאי שפסק דם מקורה בכל ענין לא תלינן במכה והכי משמע להדיא בב״ה סימן ק״צ בשם הא״ח וז״ל כתב הר״מ אשה מוכת שחין דבר פשוט הוא שכתמיה טהורים דכיון דשיחני וכיבי שבה ודאי מפקי דמא ונצבעים בה סדינים וחלוקה ואפילו בשעת וסתה וכ״ש בימי לבונה תלינן בה והגיה עליו הר״ף וה״מ לאחר שלשה ללבונה אבל תוך שלשה לא תלינן עכ״ל ודברי הר״מ והר״ף אלו הם בתשב״ץ סימן תפ״א אלמא דאע״ג דודאי מפקי דמא לא תלינן תוך שלשה והא א״ל שכתב הרב לחלק בין מעיינה סתום או פתוח ודאי קושטא והכי משמע מדכתבו הפוסקים שצריכה שתדע בודאי שפסק דם מקורה ומ״ש זה אינו דהרי כתבתי לעיל דיש סוברים כו׳ אינה סתירה דמ״מ התם אינו ידוע שמעיינה פתוח מה שאין כן הכא ותו דהא התם קי״ל דבשעת וסתה לא תלינן במכתה אפילו ידוע שמוציאה דם וכמ״ש שם בס״ק כ״ו ומ״ש הרב היינו הואיל ואיכא למ״ד וסתות דאורייתא כו׳ ודאי ליתא דהא ודאי רשב״ג דסובר וסתות דרבנן נמי סבר הכי מטעם ההוכחה דאל״כ לעולם לא תהיה טמאה וכמ״ש שם בס״ק הנ״ל ויותר ה״ל להרב לומר דאפי׳ מאן דמחמיר התם היינו משום דאם לא כן לעולם לא תהיה טמאה מה שאין כן הכא אבל כל זה אינו במשמע אלא איפכא מסתברא דהכא כיון דמעיינה פתוח לכ״ע צריכה שתדע בודאי שפסק דם מקורה ומ״ש כן נ״ל לצדד להקל משום דשאר הפוסקים לא חילקו כו׳ אין זה כדאי להקל דהא בכמה מקומות מצינו כה״ג אפי׳ היכא שמקצת פוסקים מקילין ושאר פוסקים סתמו דבריהם ואמרינן ילמד הסתום מן המפורש כ״ש הכא שהמפרשים מחמירים ועוד מי לנו גדול מסה״ת ומרדכי והג״ה וכ״ש שגם הר״ף והא״ח ות״ה מסכימים לדבריהם וכ״פ האגודה פרק תינוקת סי׳ ל״ט ומ״ש וכ״כ לעיל סי׳ ק״צ בשם רשב״א כו׳ י״ל דהרשב״א מיירי אחר שלשה ולא עדיפי דברי הרשב״א מדברי הר״מ שכ׳ בימי לבונה תלינן להקל ופירשו הר״ף לאחר ג׳ ואפילו יחלוק הרשב״א בזה יחיד הוא נגד כל הני רבוותא בפרט שהן מחמירים ומ״ש ואפשר דלא החמירו אלא לחומרא בעלמא דהא כתב בת״ה סימן רמ״ט כו׳ לא ידענא מאי הוכחה היא זו דת״ה לא כתב שם אלא דפחות מכגריס ועוד תלינן בכינה הואיל ושכיח טובא וא״א ליזהר א״כ אין לך אשה שתוכל לספור שבעה נקיים מה שאין כן במכה אבל ודאי טעמא הוא משום שצריכה בודאי לידע שפסק דם מקורה שוב מצאתי בב״ח ס״ס ק״ץ שכתב באשה שהיא מוכת שחין כיון שהדם יוצא תמיד מהשחין שבגופה ונכתם בסדיני׳ וחלוקה יש לתלות אף בשלשה ימים הראשונים דאל״כ לא תוכל לספור שבעה נקיים לעולם ול״ד לחבורה שבגופה שמוציאה דם ואפילו הכי לא תלי׳ בה ג׳ ימים הראשונים דשאני חבורה א׳ שהיה מכוסה באספלנית שאינה מוציאה דם אלא לפעמים דומיא דמכה שבאותו מקום דכתב סה״ת דלפעמים מוציאה דם אבל מוכת שחין דכל שעה יוצא ממנה דם דמיא למאכולת דתלינן בה אף בשלשה ימים הראשונים וכו׳ ומכל מקום הכל לפי ענין השחין ודוק עכ״ל מבואר מדבריו דאין להקל אלא במלאה שיחני וכיבי ודם יוצא ממנה תמיד הא לאו הכי אפילו ידוע שמכתה מוציאה דם אין להקל וכ״מ בס׳ אפי רברבי שהעתיק כל הדברים שבסי׳ זה רק דין זה שכתב הרב דבמכה שמוציאה דם תולין אף בשלשה ימים הראשונים השמיט רק כתב סתמא שאין תולין כתם כגריס ועוד בשום דבר בשלשה ימים הראשונים ע״ש.

(יד) ו – עונות. ועונה הוא י״ב שעות.

(טו) שמא תפלוט – ולא תרגיש.

(טז) עד יום ה׳ – דעד אותו היום חיישינן לכל יום ויום שמא תפלוט או שמא תפלוט כל השלשה ימים.

(יז) מע״ל – כלומר ע״ב שעות.

(יח) וסותרת – כלומר אע״פ ששלמו הו׳ עונות בתחלת ליל ד׳ אחר שימושה במ״ש מ״מ כיון שפלטה בתחלת ליל ד׳ קודם שימושה במ״ש א״כ סותרת אותו יום והיינו כל יום ד׳ ומתחלת לספור מיום ה׳.

(יט) עד יום ו׳ כו׳ – וכ׳ מהרש״ל בתשובה סי׳ פ״ב דלפי מנהג זה אם ראתה אחר ערבית ביום א׳ ועדיין הוא יום יכולה ללבוש בגדים נקיים בסוף יום ה׳ ומונה מיום ו׳ ואין ספיקא בדבר (ומשמע מדבריו דאע״פ שהתפללה היא גם כן ערבית) אבל לפי מנהג המקומות של הט״ו שלובשים לבנים ביום (א) [ד] לראייתם ומתחילין למנות מיום ה׳ צ״ע בדבר כו׳ ואינו דומה למ״ש מהרא״י בתשובה שאין אשה יכולה להפסיק בטהרה אחר שהתפללו הקהל ערבית דשאני הכא שבא לה הסבה מן השמים ואין שייך לומר שה״ל להקדים או לאחר מה שאין כן בהפסקת טהרה כו׳. ומ״מ נראה די לנו בזה שנחמיר היכא שהתפללה כבר ערבית ועשתה אותו כבר לילה אבל היכא שלא התפללה אפילו התפללו כבר ערבית הקהל לא נחמיר כה״ג לחושבו לילה מאחר שבאה לה הסבה מן השמים כו׳ עכ״ל ונראה דנמשך לדברי מהרא״י דלעיל סעיף א׳ אבל למש״ל ס״ק ד׳ דדעת מהרי״ל והרב בהפסקת טהרה להקל אפילו התפללה היא וכ״ש הכא וק״ל.

(כ) ללא שמשה – דלא פלוג רבנן וגזרי׳ לא שמשה אטו שמשה ואע״ג דשמשה גופה גזירה היא אטו בין השמשות חששא דביה״ש פשוט׳ היא וחששו בה רבנן טובא בכמה דוכתי. ת״ה. וכ׳ הב״ח מיהו היינו דוקא כשבעלה בעיר אבל כשאין בעלה בעיר יש להקל דמיד שתפסוק בטהרה סמוך לבין השמשות תמנה למחרתו ואע״ג דבת״ה משמע מלשון השאלה שהיה שואל להחמיר אף כשאין בעלה בעיר מכל מקום מלשון התשובה שלא הזכיר שם להחמיר בזה משמע קצת דבהכי יש להקל עכ״ל ואין דבריו נראין דהלא נודע שהשאלות שבת״ה עשה מהרא״י בעל התשובות עצמו ולא ששאלוהו אחרים כמו בפסקי כתביו ועוד דא״כ אמאי לא פשיט מידי אשאלה זו אלא הדבר פשוט כיון דבשאלה משוה להדיא אין בעלה בעיר ללא שמשה א״כ גם בתשובה הוא כן גם בתשובת מהרי״ק סי׳ ל״ה כתב שהנשים מחמירין אפי׳ אין בעליהן בעיר וכן המנהג פשוט במדינו׳ אלו וגדולה מזו נוהגים) שאפי׳ כלה אינה סופרת ז׳ נקיים עד יום ה׳ לראייתה אע״פ שעדיין לא בא החתן לעיר אע״פ שלפי דעתי אין להחמיר בזה כלל ולא נזכר בשום פוסק קדמון או אחרון מ״מ לא יהא אלא כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור כו׳ ומ״מ בשעת הדחק יש להתיר להכלה שמיד שתפסוק בטהרה תספור ז׳ נקיים דבהכי עדיף טפי ממה שנוהגין שנשאת כשהיא נדה שהרמב״ם פסק שלא תנשא כלל עד שתטהר ואע״ג דאנן לא מדקדקים בהכי וכמ״ש הרב בא״ע ס״ס ס״א מ״מ ודאי היכא דאפשר בטהרה טפי עדיף. כן נ״ל.

(כא) וכל אשה שרואה כתם כו׳ – נראה דבכתם יש להקל היכא דלא שמשה למנות מיום המחרת של מציאת הכתם דהא הך דלא שמשה גופה גזירה רחוקה היא וגם הב״י כתב דבמקומו לא נהגו בגזרה זו הלכך י״ל דגם הת״ה גופיה שכתב להחמיר היינו ברואה אבל לא בכתמים דרבנן דאזלינן בהו בכמה דוכתי לקולא שהרי לא הזכיר שם כתם כלל ואפשר לזה לא כתב הרב האי ויש שכתבו שעכשיו כו׳ אחר דין הכתם אלא אחר דין רואה אבל עט״ז כ׳ יש שכתבו שכל אשה אפילו רואה כתם כחרדל (נ״ל להגיה או טפת דם כחרדל אבל כתם צריך כגריס ועוד כדלעיל סימן ק״צ) בין שמשה בין לא שמשה צריכה להמתין כו׳ וכן נוהגין.

(כב) צריכה להמתין ה׳ ימים כו׳ – היינו מתחלתה ומשום טעמא דש״ז אבל אם תוך ימי ספירתה או אחר ה׳ ימים נתקלקלה וחזרה וראתה דם או כתם פוסקת באותו יום בטהרה ומונה למחרת וזה פשוט.

(כג) צריכה להמתין כו׳ – דשמא תפלוט בג׳ ימים שאחר התשמיש וא״ל דאע״ג שתפלוט ביום הב׳ מכל מקום סתירה דלאחר ז׳ לאו סתירה היא י״ל דחיישינן שמא תפלוט גם ביום א׳ שאחר התשמיש א״כ לא יהיו ז׳ נקיים רצופים ולא הוי סתירה דלאחר ז׳ וק״ל ומשמע דהכא לא נהגינן להחמיר משום גזירה דבין השמשות וטובלת מיד אחר ד׳ ימים ויום א׳ נקי דהיינו אחר ה׳ ימים דלא שכיח שתטעה במנין ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן.

(כד) שלאחר ז׳ כו׳ – ובב״י כ׳ בשם הרא״ש דבטבלה ליל ז׳ ושמשה ביום ז׳ נמי לאו סתירה היא וטובלת מיד לאחר ז׳ כיון שפלטה כשהאיר היום ז׳ וכתב אם באנו להסכים דברי הסמ״ק להרא״ש יש לומר דמה שכ׳ הסמ״ק סתירה דלאחר ז׳ לאו סתירה היא היינו לאחר ליל ז׳ וע״ש וצ״ע לדינא דפשט דברי הסמ״ק משמע לאחר ז׳ דוקא.

(כה) והכי נהוג דכבר נתבאר כו׳ – לא ידענא מאי ענין זה לזה דהתם לא שייך בקיאות כלל וגזרינן לא שמשה אטו שמשה ואה״נ דבאשה לא מהני רחיצה וקינוח דלא עדיף מלא שמשה כלל והתם גזרינן במלתא דשכיח אבל מ״מ נ״מ ברחיצה וקינוח בדין שנזכר בסעיף הקודם בשכחה יום א׳ שצריכה להמתין ו׳ עונות דמהני רחיצה וקינוח דתמנה מיד אחר שתשלים היום ששכחה ודוק ונראה דגם הרב מודה בזה ומיירי בסתם אשה ומ״מ לענין דינא בלאו הכי כיון דהסמ״ק והג״מ כתבו דאין אנו בקיאין אין להקל לכתחלה וכ״פ הב״ח.